אמבוליזצייה של המיומה

מיומה היא גידול שפיר שמאבחנים אצל כ-40% מהנשים בגיל הפריון. לרוב מיומה לא מסכנת את האישה, אך בחלק מהמקרים היא גורמת לכאבים, דימום מוגבר ואף פגיעה בפריון. במקרים האלה, כמו גם במקרים של מיומה גדולה, מיומות מרובות, או מיומה שגדלה במהירות, במצבים שלא ניתן לנתח, נשים המתכוונות להרות, יש צורך בטיפול ולא רק במעקב.

הידבקויות ברחם

הידבקויות הן אחד הסיבוכים המאוד נפוצים של הניתוחים בחלל הבטן, נשים רבות לא מודעות להם כלל. במהלך כל ניתוח הרופא המנתח באופן בלתי נמנע פוגע בקרום העדין שעוטף את רוב איברי הבטן, שנקרא גם קרום הצפק. תפקידו של קרום הצפק הוא להפריד בין האיברים השונים ובין לולאות המעיים. במהלך תהליך הריפוי של קרום הצפק, בימים הראשונים שאחרי הניתוח, נוצרת רקמה סיבית, והיא עלולה להדביק את האיברים שאמורים היו להיות מופרדים זה מזה.

כריתת שחלות

כמחצית מניתוחי כריתת רחם מלווים גם כריתת שחלות, גם כשאין ממצאים מחשידים. כריתת שחלות בריאות כשאין ממצא לא תקין, אינו הליך חד- משמעי וישנם שיקולים בעד ונגד.

עיקר תפקידה של השחלה הוא ייצור ביציות וייצור הורמוני המין שהם האסטרוגן והפרוגסטרון החשובים מאד לחיי האישה. ואולם גם אחרי שאישה סיימה את תכנית הילודה שלה או אחרי גיל המעבר כשייצור הביציות נפסק ועל פניו אין יותר צורך בשחלות, עדיין יש לשחלות תפקיד חשוב במערכת ההורמונאלית הנשית. שחלות מפרישות הורמונים חשובים כגון אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון. אחרי גיל המעבר יורד ייצור האסטרוגן, אך הורמונים אחרים עדיין מופרשים והם משחקים תפקיד חשוב בחיי האישה, בין היתר בשמירת מסת העצם.

מצד שני, כריתת שחלות מונעת תחלואה בסרטן השחלות שהוא אחד מסוגי הסרטן האלימים ביותר. עם הגיל שכיחותו של סרטן זה עולה בצורה משמעותית וידוע כי הוא מתפתח ללא סימפטומים מקדימים. כיוון שאין סימנים מוקדמים, במקרים רבים, המחלה מתגלית בשלבים המתקדמים שלה ואחוז התמותה גבוה במיוחד. זו הסיבה שרוב הרופאים האונקולוגיים נוטים לבצע כריתה מונעת של הרחם והשחלות לאחר גיל הבלות ובכך למנוע את הסכנה של התפתחות סרטן שכיח ואכזר במיוחד. כריתת הרחם תוצע בעיקר לנשים עם נשאות גנטית לסרטן השד והשחלה או עם סיפור משפחתי. בנוסף מחקרים חדשים הראו שהמקור הגידול הממאיר בשחלות מתחיל בחלק גדול בחצוצרות ולכן ברוב המקרים יומלץ על כריתת השחלות והחצוצרות.

ניתן לסכם ולומר כי כריתת שחלות תוך כדי כריתת רחם אינה נחוצה תמיד והיא תלויה במספר גורמים. נשים בתקופת הפוריות, כאשר אין ממצא מחשיד של השחלות, יכולות להחליט להשאיר את השחלות כדי להמשיך ולחיות עם תפקוד נורמאלי של המערכת ההורמונלית הנשית הכוללת הפרשה של אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון. ההורמונים הללו חשובים לתשוקה וההנאה המינית ומונעים גלי חום ודילול עצם שפוגעים מאוד באיכות החיים של הנשים בגיל המעבר. לעומת זאת, נשים הסובלות ממיגרנות לפני  מחזור, אפילפסיה או תסמונת טרום- ומחזורית קשה, עשויות למצוא בכריתת השחלות טיפול מתאים.

מאידך חשוב לקחת בחשבון גם את מרכיב המניעה של סרטן השחלות. לנשים לאחר גיל המעבר: כשייצור ההורמונים יורד בצורה טבעית ואילו הסיכון לפתח סרטן השחלות עולה, לנשים שהן נשאיות של המוטציה בגן BRCA ממליצים בדרך כלל על הרחקת השחלות, כי במקרה הזה הרצון להפחית את הסיכון לסרטן משמעותי יותר וגובר על שאר השיקולים.

 

רופאי "איה מדיקל" צברו ניסיון רב בהתאמה קפדנית של הטיפול או הניתוח הדרוש לכל מטופלת וזאת בהתאם למצבה הבריאותי. ניתוחי כריתת שחלות מבוצעים "באיה מדיקל" על ידי הכירורגים המובילים  והמיומנים ביותר באמצעות המכשור הרפואי המתקדם.

 

שחלות פוליציסטיות

ד"ר דב לקסמן, מומחה ברפואת נשים ומנהל תחום כירורגיה גינקולוגית ב"איה מדיקל" – המרכז לרפואת נשים מתקדמת.

תסמונת השחלות הפוליציסטיות

תסמונת השחלות הפוליציסטיות הינה הפרעה רב-מערכתית שממקדת את העניין בעיקר בהיבט הפריוני אולם השלכותיה משמעותיות גם בהיבטים אחרים לא פחות חשובים. התסמונת מוכרת קרוב למאה שנים ולמרות שנחקרה באופן יסודי עדיין רב בה הנסתר.העובדות הידועות הן: מדובר בליקוי מיבני ותפקודי של השחלות הבא לידי ביטוי בחוסר איזון הורמונלי הגורם לאי-סדירות המחזור הויסתי, להעדר ביוץ ולהפרעה בהתעברות הנשים הלוקות בהפרעה. אחד הבולטים בשינויים ההורמונליים בתסמונת השחלות הפוליציסטיות הוא ייצור מוגבר של הורמוני-מין זכריים – טסטוסטרון ו-DHEAS. הביטוי לכך הוא עור שמן, ריבוי חטטים (אקנה) ושיעור-יתר. השמנה היא מאפיין נוסף של תסמונת זו אולם קיימת שונות רחבה בחומרת ההשמנה וחלק מהלוקות בתסמונת הן בעלות משקל תקין. מאפיין נוסף הוא תנגודת גבוהה של מערכות הגוף לאינסולין שבשל כך מופרש בכמויות עודפות מן הלבלב. כתוצאה מכך גדל הסיכון של נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות ללקות בסכרת מסוג 2.
הליקוי המבני של השחלות
הליקוי המבני של השחלות מתבטא בשחלות מוגדלות (פי 2-3 משחלות רגילות) המכילות מספר רב של חללים ציסטיים קטנים (ומכאן נגזר שמה של התסמונת) שהם למעשה זקיקים שהחלו בתהליך ההבשלה אולם "נתקעו" באמצע התהליך ולא מגיעים לכלל ביוץ (ראה תמונה המשווה שחלה רגילה לשחלה פוליציסטית).

ציסטה בשחלה

סיכון תסמונת השחלות הפוליציסטיות

לטווח שנים ארוך יותר, חשופות נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות לסיכון גבוה יותר באופן משמעותי למחלות לב וכלי-דם, ליתר לחץ דם, לסכרת מסוג 2 ולסרטן רירית הרחם. משנית למשקל העודף ולהשמנה נמצא סיכון מוגבר להפרעות אורטופדיות בעמוד השדרה ובמפרקי הירכיים והברכיים.

הטיפול בנשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות

הטיפול בנשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות הוא בדר"כ טיפול נקודתי בתסמינים השונים ולא טיפול כולל מאחר שהסיבה להפרעה אינה ידועה במרבית המקרים. בהשמנה נהוג לטפל בדיאטה, באקנה בתרופות המפחיתות את הפרשת החלב, בתרופות הנוגדות את פעילות הורמוני-המין הזכריים ובתכשירי אנטיביוטיקה, ברמות האינסולין הגבוהות מטפלים במטפורמין הניתנת גם לחולי סכרת, את אי-סדירות המחזור "מתקנים" באמצעות גלולות למניעת הריון ובהפרעת הביוץ וההתעברות מטפלים בתרופות הורמונליות אשר "שוברות" את "אדישות" השחלות ומגרות אותן לפעילות נמרצת המביאה בסופו של דבר לביוץ. מידת ההצלחה של טיפולים אלה אינה מבוטלת אולם בצד ההצלחה יש שיעור לא מבוטל של תופעות לוואי.
הטיפול בתרופות הנוגדות הפרשת חלב (רואקוטן) עלול לגרום ליובש בעור, רגישות לקרינת שמש, צלקות מכוערות בעור, הפרעה במשק השומנים ובתפקוד הכבד. שימוש אנטיביוטי ממושך עלול לגרום להתפתחות שזני חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. שימוש ממושך בגלולות למניעת הריון כרוך בסיכון מוגבר להפרעה במשק השומנים בדם ולקרישיות-יתר במיוחד בנשים מעשנות. הטיפול ההורמונלי לגרימת ביוץ מגדיל את הסיכון לתסמונת גירוי-יתר שחלתי המהווה גורם תחלואה משמעותי שאף עלול לסכן את חיי המטופלת ומגדיל את שיעור ההריונות מרובי-העוברים.

האם יש טיפול כלשהו שיכול להביא לשיפור כל ההיבטים של תסמונת השחלות הפוליציסטיות?

התשובה היא חיובית. מדובר בהתערבות ניתוחית הנקראת חריצה או ניקוב המעטפת החיצונית של השחלות. הניתוח מבוצע בהרדמה כללית בגישה לפרוסקופית, קרי כניסה לחלל הבטן דרך 2-3 נקבים והחדרת צינור אופטי המחובר למצלמת וידאו זעירה ולמקור אור. השחלות נצפות באופן ישיר והמעטפת החיצונית שלהן, המעובה ביחס לשחלות רגילות, מנוקבת באמצעות קרן לייזר או מחט המעבירה זרם חשמלי או סקלפל הרמוני המופעל בטכנולוגיית אולטראסאונד. במהלך הניתוח מבוצעים כ-10 נקבים זעירים בכל שחלה. הניתוח אורך כ-30-45 דקות והמטופלת משוחררת לביתה כעבור מספר שעות. ההתאוששות מן הניתוח אורכת מספר ימים. מחקרים רבים שבדקו את השפעת הניקוב הלפרוסקופי של השחלות מדווחים כי מעל 90% מהמטופלות חוזרות לחוות מחזורים סדירים באופן ספונטני, חוסר האיזון ההורמונלי מתוקן ורמות הורמוני המין הזכריים חוזרות לנורמליות במרבים המטופלות. אותה תצפית נצפתה לגבי רמות האינסולין בדם.
יש שיפור משמעותי בתופעות העוריות (אקנה ושיעור-יתר) ומרבית המטופלות דיווחו על ירידה משמעותית במשקל. השפעות חיוביות אלה נשמרות לשנים רבות. החשוב מכל – כ-60% הרו באופן ספונטני תוך הימנעות מקבלת תרופות הורמונליות, הקטנת הסיכון לתסמונת גירוי-יתר שחלתי ולהריון מרובה עוברים. הסיכונים בניתוח זה זהים לסיכונים בכל התערבות לפרוסקופית דומה וכוללים סיכוני הרדמה, דימום, זיהום, פגיעה באברי בטן פנימיים כגון מעיים, כלי-דם ודרכי השתן והדבקויות תוך-בטניות לאחר הניתוח. עם זאת, שיעור הסיכונים הוא נמוך מאוד ופוחת משמעותית ככל שהמנתח מיומן יותר.

הגישה הניתוחית לשחלות פוליציסטיות

הגישה הניתוחית שמורה בדר"כ לנשים בהן נכשל הטיפול ההורמונלי לשם התעברות. השימוש פחות נפוץ למטרת שיפור כל ההפרעות האחרות שהוזכרו לעיל. והסיבה לכך אינה מובנת שכן כיום רמת המיומנות בביצוע פעולות ניתוחיות זעיר-פולשניות היא גבוהה ביותר. מבוצעים כיום אלפי ניתוחיים בריאטריים (קיצור קיבה) לטיפול בהשמנת יתר ובסיבוכיה קרי יתר לחץ דם, סכרת, מחלות לב וכלי דם ועוד. ניתוח הניקוב הלפרוסקופי של שחלותיהן שך נשים עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות יכול לשפר את בריאותן ואיכות חייהן של אותן נשים באופן שאינו פחות מזה של ניתוח בריאטרי. יש מקום נכבד לניתוח זה בתוך מגוון הטיפולים בתסמונת השחלות הפוליציסטיות ויש להציעו כאופציה שוות-ערך לכל הטיפולים האחרים.

סרטן השחלות

שחלות: רקע כללי.

השחלות, זוג איברים קטנים, 3-4 ס"מ בסך הכול, משחקים תפקיד חשוב מאוד בחייה של כל אישה. בגיל הפוריות משחררות השחלות ביצית אחת מדי חודש, שעשויה להפוך להיריון, במידה ותפגוש זרע בדרכה אל הרחם. אך לשחלות יש תפקיד חיוני לא רק בתקופת הפריון.

מחלה ממארת שגורמיה עדיין אינם ברורים

סרטן השחלות הוא אחד מסוגי הסרטן המסוכנים ביותר. שתי הבעיות העיקריות הקשורות במחלה הזאת הן העדר רשימה ברורה של גורמים למחלה וקשיי האבחון. באשר לגורמי המחלה, היום נהוג לדבר רק על גורמי סיכון שידועים כמעלים את הסיכוי לחלות בסרטן שחלות מסוג אפיתליאלי הנחשב לשכיח ביותר. רמת הסיכון להתפרצות המחלה עולה עם הגיל, בעקבות רקע משפחתי של סרטן השחלה (אם, אחות או בת.
מחקרים אחרונים שנערכו בתחום גילו כי נשים שלא ילדו כלל נמצאות בסיכון גבוה יותר לחלות בסרטן השחלה, ולפתח בשחלות גידולים ממאירים, לעומת אישה שעברה לידה אחת לפחות. המחקרים מגלים כי בקרב נשים שעברו מספר לידות הסיכון לחלות בסרטן השחלה נמוך יותר, ישנם מומחים הטוענים כי כל הריון מפחית את הסיכון להתפתחות המחלה בשיעור של 10%.
גם אנדומטריוזיס, מצב בו מתרחשת גדילה מחוץ לרחם של רקמה זהה במאפייניה לרקמת רירית הרחם, עלול להגביר את הסיכון להתפתחות המחלה. כמו כן, וסת מוקדמת והפסקת הווסת בגיל מאוחר עלולים להגביר את הסיכון לפתח סרטן שחלות.

התורשה כגורם סיכון עיקרי

כחמישית עד רבע מהנשים המאובחנות בסרטן השחלה הן נשאיות של פגם גנטי מולד המגביר את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות. לכן הנשים שבמשפחתן התגלו גידולים ממאירים בשחלות נמצאות בקבוצת סיכון גבוה להתפתחות המחלה, ועליהן להיות במעקב ולעבור בדיקה גנטית.
הגנים העיקריים האחראים למירב המקרים של סרטן שחלה תורשתי הם BRCA1-2. ניתן לבדוק נשאות למוטציות בגנים אלו בבדיקה גנטית פשוטה יחסית. חשוב להדגיש כי נשים הנמצאות בסיכון גבוה להתפתחות סרטן השחלה יכולות לפנות לייעוץ מקצועי הניתן במרפאות גנטיות ולמרפאות לרפואת נשים.
ראוי לציין כי כיום נהוג להמליץ על כריתת שחלות מניעתית לנשאיות BRCA, מאחר וכאמור ידוע שמוטציות בגנים BRCA1 ו- BRCA2 מגבירות משמעותית את הסיכון לחלות בסרטן השחלה. על פי מחקרים שנערכו בתחום, הסיכון לנשאיות BRCA לפתח סרטן השחלה לאורך החיים הינו 20-40%. הסיכון בקרב האוכלוסייה הכללית לחלות במחלה הנו כ- 1.5%. לכן, ההמלצה לנשים נשאיות BRCA היא להתחיל מעקב כבר מגיל צעיר, כאשר כריתת שחלות מורידת סיכון, בהתאם להחלטת ולהמלצת הרופא המטפל, תפחית משמעותית את הסיכון לפתח סרטן שחלות לאחר סיום תכניות הפריון.

התסמינים וקשיי האבחון

בקרב כ- 70% מהנשים המאובחנות כחולות בסרטן השחלה, המחלה מתגלה רק בשלב מתקדם או גרורתי. במקרים אלה הסימפטומים הם כאבי בטן, תחושת נפיחות בחלל הבטן, תלונות על בעיות בדרכי השתן.
בשלב מוקדם של המחלה הנשים מתלוננות לפעמים על אי נוחות במערכת העיכול, נפיחות בבטן, כאבים, לחץ באזור האגן, קוצר נשימה. עם זאת, נשים רבות לא מתלוננות על התסמינים בשלבים הראשוניים של המחלה, וכאשר התסמינים מופיעים מדובר כבר בשלב מתקדם.
אבחון בשלבים מוקדמים להיווצרות סרטן השחלות הנו קריטי ומאפשר לרופאים להציע טיפול יעיל במחלה. אפשרויות הטיפול משתנות בהתאם לגיל החולה, מצב בריאותי, סוגי הגידול, גודל ובהתאם לשלב בו מאבחנים את הבעיה.

דרכי האבחון

מה מצפה לאישה שהתעורר לגביה חשד לסרטן השחלה? ראשית, היא תעבור הערכת בריאות כללית על מנת לשלול אבחנות אחרות בד"כ אצל מומחה בתחום.. לאחר מכן היא תעבור אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

  • סריקת אולטרה סאונד
  • סריקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT)
  • לעתים שאיבת נוזל מחלל הבטן ובדיקה מיקרוסקופית
  • לפרוסקופיה
  • לפרוטומיה (ניתוח מלא)

דרכי הטיפול

לאחר אבחון שלב המחלה וסוג הסרטן, היקפו ודרגתו, ימליץ הרופא על הטיפול המתאים ביותר, תוך שקלול מאפיינים כמו גיל, בריאות כללית, התפשטות הסרטן ועוד. לרוב, שיטת הטיפול תלויה בשלב בו התגלתה המחלה:

  • בשלב מחלה ראשוני אצל נשים צעירות יכול הרופא להמליץ רק על הסרת השחלה הפגועה יחד עם החצוצרה.
  • בשלבים מתקדמים יותר של סרטן השחלה, ובמידה והסרטן התפשט, מבצעים ניתוח להסרת שתי השחלות יחד עם החצוצרות והרחם, והסרת כל הגידול הסרטני. אם לפי תוצאות האבחון המקדים לא ניתן להסיר בניתוח את כל הגידול, הרופא ימליץ לרוב על 3-4 מחזורי כימותרפיה, לאחר מכן יבצע את הניתוח, ולאחריו יש לעבור סדרה טיפולים נוספת של כימותרפיה.
  • הטיפול היעיל בסרטן השחלות שלב 4 הוא כימותרפיה כטיפול ראשוני, אם נפח הגידול פוחת הרופא ימליץ לרוב על ניתוח להסרת הגידול, ולאחריו יש להמשיך בטיפולי כימותרפיה.

בשנים האחרונות בחלק מהמקרים, נהוג לשלב גם טיפול ביולוגי הנקרא אבסטין יחד עם הכימותרפיה. התרופה נמצאת בסל התרופות באינדיקציות מסוימות לנשים הנשאיות של מוטציות בגנים BRCA ניתן לפעמים להציעגם תרופה הנקראת אולפאריב, זאת בעיקר לנשים הסובלות מסרטן חוזר בשחלה לאחר טיפול כימוטרפי.
בחלק קטן מהנשים ניתן לבצע את הניתוח בגישה הלפרוסקופית. לגישה זו יתרונות מאחר וההחלמה מהירה יותר ולהליך זה יש גם יתרון מבחינה קוסמטית. השיטה לא תמיד אפשרית, אך כשזהו המצב, הליך שכזה מומלץ בגלל יתרונותיו.

דרכי מניעה והתגוננות

לא ניתן למנוע כל סיכון לסרטן השחלות, אלא אם כן מדובר בכריתה מונעת אצל נשאיות מוטציה גנטית. לצערנו אין היום שיטה יעילה לגילוי מוקדם וכל שניתן להמליץ עליו הוא מודעות לגוף ולשינויים בעיקר באיזור הבטן ומעקב שנתי או חצי שנתי לפי רמת הסיכון שתוגדר ע"י הרופא המטפל.
חשוב לזכור שישנן אופציות מגוונות לאבחון ולטיפול יעיל בסרטן השחלות, במידה ואלה מבוצעים בזמן הנכון וע"י המומחים בנושא.
איה מדיקל מציעה תחת קורת גג אחת מענה מקצועי ומהיר ברמה הגבוהה ביותר לכל צרכי האבחון והטיפול בשילוב שירות אמפטי ומתחשב.

האם את בסיכון לחלות בסרטן השחלות?

דר' רם איתן, מנהל תחום גינקואונגולוגיה באיה מדיקל ממליץ לך לענות על השאלון הבא של "קרן לוין" המיועד ליהודים בעולם ובישראל.

צוואר הרחם – כללי

צוואר הרחם נמצא בחלקו העליון של הנרתיק, מחובר לכיפת הנרתיק בחלקו התחתון ומעליו נמצא בחיבור ישיר הרחם. לצוואר הרחם תפקיד חשוב במהלך הפריון וכן באחזקת ההריון עד ללידה. לצוואר הרחם חשיבות רבה גם בתחום האונקולוגי מפני שהוא חשוף להתפתחות של גידולים טרום סרטניים וסרטניים.

בחלקו החיצוני של צוואר הרחם קיים איזור אשר בו נפגשים תאים קשקשיים האופיינים לרירית הנרתיק ותאים בלוטיים אשר אופייניים לרירית הרחם. נקודת מפגש זו יוצרת איזור הנקרא "איזור המעבר". באיזור זה מתרחש תהליך ייחודיי הנקרא מטפלזיה. את התהליך הזה אוהב במיוחד וירוס הפפילומה.

סרטן צוואר הרחם

סרטן צוואר הרחם הינו גידול ממאיר אשר ממוקם ברוב המקרים בחלק החיצוני של צוואר הרחם לכיוון הנרתיק. שכיחותו של סרטן זה היא גבוהה, הרביעי בשכיחותו בעולם  וזהו אחד מסוגי הסרטן הקטלנים ביותר. בישראל שכיחות המחלה אינו גבוהה יחסית למדינות מפותחות אחרות וזאת בזכות מודעות גבוהה לחשיבות הגילוי המוקדם וביצוע בדיקות פאפ שמאפשרות גילוי מוקדם של המחלה.

 

גורמי סיכון

גורם הסיכון המשמעותי ביותר להתפתחות סרטן צוואר הרחם הוא נגיף הפפילומה.

נשים רבות נחשפות לווירוס הזה אך לרוב המערכת החיסונית של האישה מצליחה להתגבר על הווירוס. אולם אצל חלק מהנשים המערכת החיסונית לא מצליחה להתגבר על הווירוס והוא מצליח לחדור לתאי צוואר הרחם ולגורם לשינויים בתאים. ללא טיפול מתאים עשויים תאים אלה להפוך לתאים ממאירים ולגרום להתפתחות סרטן צוואר הרחם.

גורמי סיכון הנוספים למחלה הם: עישון, ריבוי פרטנרים ליחסי מין ללא שימוש בקונדום, הריונות רבים, ובעיקר הריון ראשון בגיל צעיר ונטילה רצופה (מעל 5 שנים) של גלולות למניעת הריון.

 

אבחון

בשלבים הראשונים של סרטן צוואר הרחם אין בדרך כלל תסמינים מוקדמים.

בחלק מהמקרים נשים התלוננו על דימום לא סדיר, דימום לאחר קיום יחסי מין, הפרשות מימיות וכו' אך אין בהכרח סימפטומים מקדימים. בשל כך ישנה חשיבות  גדולה לגילוי מוקדם של המחלה. ביצוע סדיר של משטח צוואר הרחם – בדיקת PAP, מאפשר לזהות סימנים מוקדמים לשינויים בתאי צוואר הרחם ולטפל בהם בטרם תתפשט המחלה. זיהוי של ממצאים מחשידים בבדיקת פאפ דורש המשך בירור באמצעות בדיקות קולפוסקופיה וביופסיה. מלבד גילוי מוקדם ישנה חשיבות רבה גם למניעה. היום ניתן להפחית בצורה משמעותית את הסיכון להתפתחות סרטן צוואר הרחם ע"י חיסון נגד נגיף הפפילומה האנושי.

היתרון בגילוי מוקדם הוא בעובדה שלסרטן צוואר הרחם יש מצבים טרום סרטניים שהוא נקרא טרום סרטן בדרגות שונות – CIN1 , CIN2, CON3

 

טיפול

בעידן המודרני מנסים להתאים לכל חולה את הטיפול המתאים לה. הנתונים שנלקחים בחשבון בהתאמת הטיפול הם בין היתר: גודל וסוג הגידול, גיל האישה ותקופת הפריון, רצונה של האישה בשימור הרחם, מעורבות של איברים שכנים ו/או בלוטות לימפה.

כאשר הגידול מוגבל לצוואר הרחם, אנו בדרך כלל מציעים טיפול ניתוחי. הטיפול הסטנדרטי כולל כריתה רדיקלית נרחבת של הרחם וכריתה נרחבת של בלוטות לימפה באגן. במקרים מאד מסוימים ניתן להסתפק בכריתת צוואר הרחם בלבד או בקוניזציה גדולה יחד עם כריתת בלוטות אגניות. את ההחלטה לגבי אופן הטיפול יש לקבל יחד עם רופא בעל מומחיות בגינקולוגיה אונקולוגית ובעל ניסיון וידע בטיפול במחלה.

לאחר הניתוח במקרים רבים יש צורך בטיפול משלים: באמצעות הקרנות או כימותרפיה. לעיתים משיקולים רפואיים שונים, הטיפול הקרינתי ו/או כימותרפי קודם לניתוח.

 

באיה מדיקל מבצעים את הניתוח גם באמצעות רובוט וזו השיטה הטובה ביותר היום לניתוח רדיקלי של גידול צוואר הרחם. הניסיון של הצוות בניתוח זה הוא רב והמרכז נחשב למוביל בתחום זה בארץ.

בדיקות צוואר הרחם

מאחר וצוואר הרחם גלוי ונגיש לנו בחלקו העליון של הנרתיק ישנה אפשרות לבצע גילוי מוקדם של מחלות בצוואר הרחם וכך לבצע פעולות טיפוליות אשר ימנעו התפתחות של סרטן.
הגילוי המוקדם מבוסס על משטח מאיזור המעבר בצוואר הרחם אשר נקרא משטח פאפ. במהלך בדיקה גינקולוגית רגילה נלקח משטח מהצוואר אשר נשלח למעבדה הציטולוגית. שם עובר המשטח עיבוד ע"י מערכת מיוחדת ורופאים אשר קובעים אם יש עדות לתאים לא תקינים בצוואר. את המשטח הנ"ל צריך לקחת אחת לשנה במשך לפחות 3 שנים רצופות ואם הוא תקין ניתן לרדת לבדיקה אחת ל 3 שנים. בשנים האחרונות הצטברו עדויות שכלי נוסף לגילוי מוקדם, הערכת נוכחות וירוס הפפילומה במשטח, יעילה אף יותר ויכולה להוות תחליף נאות.
באם במשטח או בסיווג הפפילומה ישנה עדות להדבקה או תאים לא תקינים יש לבצע בדיקה אבחנתית הנקראת קולפוסקופיה. זוהי בדיקה גינקולוגית המכוונת לצוואר הרחם ובעזרת מכשיר הגדלה מיוחד המאפשרת לזהות את הנגעים שיצר הוירוס בצוואר הרחם. במהלך הקולפוסקופיה ניתן לקחת ביופסיה מהצוואר ולאבחן את הנגע.
במקרה של cin1 נהוג לבצע מעקב בלבד ואילו במקרים של cin2 או cin3 נהוג לבצע פעולה אבחנתית-טיפולית נוספת הנקראת קוניזציה של צוואר הרחם. זוהי למעשה כריתה של האיזור הנגוע במטרה להיפתר ממנו לחלוטין. פעולה זו נעשית במסגרת אשפוז יום, תחת הרדמה מקומית או כללית בתלות בגודל הנגע וברצון האישה.
למעשה מטרתה של המערכת לגילוי המוקדם לסרטן צוואר הרחם, הינה לזהות את הנגעים ולטפל בהם לפני שהפכו לסרטן. אם איחרנו את המועד, או לא נלקח פאפ בעיתו או מסיבות אחרות נוצר כבר סרטן צוואר הרחם אזי דרך החשיבה כבר משתנה ונכנסים לחשבון נתונים נוספים שעליהם נרחיב בהמשך.

בדיקת פאפ: 9 דברים שכדאי שתדעי

סרטן צוואר הרחם, שנגרם מווירוס הפפילומה האנושי (HPV), הוא הסרטן השלישי בשכיחותו, אחרי סרטן רירית הרחם וסרטן השד. בדיקת פאפ (שנקראת גם 'פאפ סמיר' ו'בדיקת צוואר הרחם') פעם בשלוש שנים, החל מגיל 25, מומלץ לעבור בדיקה גינקולוגית ובדיקת פאפ לאיתור מוקדם למניעה של התפתחות סרטן צוואר הרחם.

  1. הבדיקה עוזרת למנוע סרטן צוואר הרחם ב-90% מהמקרים

    מחקרים מראים ש- 75% מהנשים שחלו בסרטן צוואר הרחם לא עברו בדיקת פאפ מעולם. אם רק היו עוברות את הבדיקה באופן שגרתי, הסיכוי שלהן למנוע את התפתחות המחלה היה גבוה מאד.

  2. עברת את גיל 25? הגיע הזמן להתקשר לרופא

    אם את מעל גיל 25 ולא עברת בדיקת פאפ בשלוש השנים האחרונות, מומלץ שתקבעי תור לרופא הנשים. האיגוד הישראלי למיילדות ולגניקולוגיה ממליץ לעבור את הבדיקה פעם בשלוש שנים, עד גיל 60 (עיצומו של גיל המעבר).

  3. את לא צריכה לחפש בעיות ותסמינים כדי ללכת להיבדק

    וירוס הפפילומה נחשב לנגיף "שקט", כלומר גורם לשינויים במערכת הרבייה באופן איטי והדרגתי, לפעמים בלי להשאיר סימנים חיצוניים. עם זאת, חשוב לציין שזנים מסויימים של הווירוס מאופיינים בתסמינים כמו דימום לא סדיר, או דימום אחרי קיום יחסי מין. הריון, אגב, הוא לא סיבה לוותר על הבדיקה.

  4. גם אם התחסנת נגד סרטן צוואר הרחם, את לא חסינה מפני כל זני הפפילומה

    החיסון הנפוץ בקרב צעירות רבות, שכיום כלול בחיסוני השגרה לנערות בכיתה ח', אמנם מגן על גופך מפני חלק מזני הנגיף, אבל לא מכולם. לכן, גם אם התחסנת נגד סרטן צוואר הרחם, את צריכה להמשיך ולעבור בדיקות פאפ.

  5. יש משמעות לתזמון ביצוע הבדיקה

    כדי להגביר את מהימנותה של בדיקת הפאפ, מומלץ לבצע אותה 10-20 ימים אחרי היום הראשון של הווסת (המחזור החודשי). כיומיים לפני הבדיקה, מומלץ להימנע משימוש בחומרים קוטלי זרע או שטיפות נרתיקיות. אם הבדיקה "נופלת" בזמן המחזור או כאשר את סובלת מדלקת בנרתיק – דחי אותה.

  6. הבדיקה לא כואבת

    בבדיקה, הרופא או הרופאה יחדירו מרחב (ספקולום) לנרתיק, כדי לקבל גישה לצוואר הרחם. לאחר מכן יחדירו מקלון עם סיבים בקצה וייאספו תאים לבדיקה באמצעות "גירוד" עדין של השכבה החיצונית של צוואר הרחם. את משטח הפאפ ניתן לשלוח למעבדה באופן המסורתי ע"י זכוכית נושאת, או בשיטה החדשה הנקראת "פאפ-דק" בבקבוקון נוזל. במעבדה יבדקו את תקינות התאים ויוכלו לאתר שינויים טרום סרטניים, או סרטניים בצוואר הרחם. את התוצאות תקבלי בכתב, או בעל פה מהרופא או הרופאה שלך.

  7. בדיקה לא תקינה לא מעידה בהכרח על חולי

    לבדיקה שאינה תקינה יכולות להיות כל מיני סיבות, שלא מעידות על הידבקות בווירוס הפפילומה, כמו טעות במעבדה, גירוי מקומי או דלקת בצוואר הרחם. כדי לדעת בוודאות מה קורה, מומלץ להמשיך בבירור ולבקש לבדיקות קולופוסקופיה וביופסיה.

  8. HPV TYPING

    בבדיקה פשוטה ניתן לבדוק האם אישה נשאית של וירוס הפפילומה ואם כן, האם היא נושאת וירוסים משמעותיים או וירוסים שאינם מסוכנים. בדיקת סיווג תת הסוג של וירוס הפפילומה הופכת להיות בדיקת הבחירה בארה"ב לסקר ראשוני של צוואר הרחם. בדיקה זו נלקחת עם או בלי הפאפ לאחר שמחקרים הראו שבדיקת הסיווג של הוירוס מדויקת יותר מבדיקת הפאפ לבד. בארץ בדיקה זו אינה כלולה בסל הבריאות אך כדאי לשאול האם היא מתאימה גם לך.

  9. כ- 190 נשים בישראל מאובחנות כחולות בסרטן צוואר הרחם בכל שנה

    שכיחות סרטן צוואר הרחם בישראל היא בין הנמוכות בעולם, עם 4-5 מקרים חדשים על כל 100,000 נשים, לעומת 17 מקרים ויותר לכל 100,000 נשים במדינות אחרות בעולם. עם זאת, בכל שנה נפטרות מהמחלה בארץ כ- 60 נשים.

ניתוחים בצוואר הרחם

הטיפול הניתוחי הינו נרחב ודורש מיומנות רבה ודיוק רב כדי להשיג את המטרות האונקולוגיות האופטימליות יחד עם פגיעה מזערית ברקמות שכנות כלי דם ועצבים. באופן קלאסי מבוצע הניתוח דרך חתך בבטן אך עם השתכללות הכירורגיה החלו להתבצע ניתוחים אלו בגישה זעיר פולשנית דרך חתכים קטנים תוך השגת תוצאות זהות.

היום באיה מדיקל אנו מבצעים ניתוחים אלו גם בגישה זעיר פולשנית בסיוע רובוטי. מעטים היום בעולם מבצעים את כריתת הרחם הרדיקלית בגישה לפרוסקופית בלבד. הסיוע הרובוטי מאפשר דיוק מקסימלי, ניהול עדין של הרקמות ופגיעה מזערית ברקמות שכנות. הגישה הרובוטית מאפשרת החלמה מהירה יותר, שחרור מהיר מבית החולים תוך כ 24 שעות, חזרה לפעילות מלאה במהירות מירבית תוך בטחון אונקולוגי מקסימלי. מלבד כאשר מדובר בגידולים גדולים מידי אין כיום סיבה טובה לעבור כריתת רחם רדיקלית בגישה פתוחה.

לסיכום, אישה אשר תקפיד על בדיקות תקופתיות, תפעל נמרצות כאשר מתגלה פאפ לא תקין ותגיע לבדיקות המתאימות, יכולה להימנע ברוב המקרים מלחלות בסרטן צוואר הרחם. אם קרה המקרה וכבר חלתה המטופלת בסרטן צוואר הרחם, יש יתרון גדול בפנייה למרכז או רופא אשר מתמחה בטיפול המודרני בגידולי צוואר הרחם כדי להתאים את הטיפול לצרכים המיוחדים לאישה הספציפית.

וירוס הפפילומה

וירוס הפפילומה הינו נגיף נפוץ ביותר שמועבר מינית ונחשב לרוב כנגיף "שקט" שאינו גורם לתסמינים. ישנם מאות תתי זנים של וירוס זה, חלקם חשובים וחלקם פחות מבחינת השפעתם על התחלואה בנשים. מעריכים כי לפחות 80% מהאוכלוסייה בעולם המערבי נחשפה לווירוס הפפילומה והערכה היא שכ- 10% מאוכלוסיית הנשים נושאת את הווירוס באופן קבוע. במרבית המקרים האישה אינה מודעות לכך שהיא נשאית של הווירוס והוא לא גורם לתסמינים כלשהם בגופה.

המחלות הנגרמות ע"י וירוס הפפילומה

ישנם שני מצבים עיקריים שמתפתחים כתוצאה מהדבקות בווירוס הפפילומה. התופעה הראשונה הינה יבלות באיברי המין החיצוניים שניתנים לטיפול ולעתים גם להסרה באמצעות לייזר.  השנייה הינה שינויים טרום סרטניים ובהמשך סרטניים בצוואר הרחם. שתי התופעות הללו נגרמות ע"י תתי זנים שונים של וירוס הפפילומה. לכן אישה עם יבלות אינה בהכרח חשופה גם לסרטן צוואר הרחם ולהיפך.

לאחר החשיפה לווירוס, ברוב המקרים, רוב הנשים מתגברות על ההדבקה בעזרת מערכת החיסון ומחסלות את הווירוס. איננו יודעים מדוע, אבל בחלק מהנשים תהליך זה לא מתרחש, ולאחר החשיפה לוירוס, הוא חודר לתוך התאים בצוואר הרחם ונותר שם. הדבקה זו יוצרת שינוי במראה התאים תחת המיקרוסקופ ונקראת LGSIL . ממצא זה בפני עצמו אינו שינוי טרום סרטני אלא עדות להדבקות התאים בווירוס.

אם החומר הגנטי של הווירוס נכנס לתוך החומר הגנטי של תאי צוואר הרחם יכולים לצוץ שינויים טרום סרטניים שנקראים HGSIL –
cin2 ו- cin3.

שלב זה כבר דורש טיפול, היות והתעלמות מהשינויים עלולה להוביל להיווצרות גידול ממאיר בצוואר הרחם.

מניעה ואבחון

נכון להיום החיסון נחשב לדרך היעילה ביותר במניעת ההידבקות בווירוס הפפילומה. החיסון יעיל כשהוא ניתן בגיל צעיר, לפני חשיפה אפשרית לווירוס. הוא נכנס  לשגרת החיסונים בבתי הספר לבנים ולבנות בכיתה ח'. החיסון הוכח כבטוח ותופעות הלוואי המדווחות אינן שונות מאלו של חיסונים אחרים.

נשים בוגרות יותר שלא יכלו להתחסן בזמן, צריכות להקפיד על שגרת בדיקות. בדיקות הסקר לשינויים טרום סרטניים בצוואר הרחם כוללות משטח פאפ מצוואר הרחם ובדיקה לקיום נוכחות הוירוס בצוואר. במידה ובמהלך בדיקה ימצאו סימנים לשינויים כלשהם בצוואר הרחם, תופנה האישה לבדיקת קולפוסקופיה ובמידת הצורך גם ביופסיה, שתאפשר לקבוע האם קיים שינוי בתאי צוואר הרחם ובמידה והוא אכן קיים, לקבוע את דרגתו.

טיפול

אם בבדיקות התגלו שינויים בתאים, חשוב לטפל בהם על מנת למנוע את הסיכון שיהפכו לתאים ממאירים. סוג הטיפול תלוי בשלב המחלה, מצבה הרפואי של האישה, תכנית הילודה שלה וכו'.

על פי סוג השינוי בצוואר הרחם יחליט הרופא המטפל על סוג הטיפול המומלץ. האפשרויות כוללות הקפאה, אידוי בלייזר או צריבה. באם קיים שינוי טרום סרטני מסוג HGSIL מבצעים בד"כ פעולה ניתוחית קטנה הנקראת כריתת לולאה חשמלית של הנגע בצוואר הרחם (קוניזציה).

אונקוגיניקולוגיה – כללי

אונקו -גיניקולוגיה היא תת התמחות ברפואת נשים, העוסקת במניעה, באבחון ובטיפול במחלות ממאירות שמקורן באיברי המין הנשיים:
גידולי העריה, גידולי הפות, גידולי צוואר הרחם, גידולי הרחם (שריר הרחם ורירית הרחם), גידולי השחלות, גידולי החצוצרות.

רפואה מונעת וגילוי מוקדם

העיקרון המנחה באונקוגינקולוגיה הוא גילוי מוקדם ככל האפשר של  המחלה. לא ניתן למנוע לחלוטין את הסיכוי להתפתחות הסרטן, אך גילוי מוקדם מגביר בצורה משמעותית את סיכויי ההחלמה. הרפואה המונעת והגילוי המוקדם בתחום זה מתבססים על הערכת גורמי הסיכון ובדיקות תקופתיות בתדירות המאפשרת מעקב רציף וזיהוי מוקדם של המחלה הממארת בהתהוותה.

גורמי סיכון

ככלל ניתן לומר כי היסטוריה משפחתית, היסטוריה רפואית, מחלות נלוות, תסמינים כרוניים ונטילת תרופות מגבירים את הסיכון להתפתחות גידול ממאיר. יחד עם זאת לכל גידול ישנם גורמי סיכון ספציפיים שנוכחותם מחייבת נשים  לנקוט משנה זהירות ולהקפיד במיוחד על שגרת הבדיקות.

גורמי סיכון ספציפיים:

  • גידולי העריה – מוקדי פיגמנטציה, עישון.
  • גידולי הפות – נטילת תרופות על ידי אמה של המטופלת טרם לידתה DES – דיאתיל-סטילבסטרול.
  • גידולי צוואר הרחם –נגיף הפפילומה.
  • גידולי שריר הרחם – היסטוריה של שרירני הרחם (מיומה).
  • גידולי רירית הרחם – השמנה, סוכרת, יתר לחץ דם, אנמיה, סיפור משפחתי של גידולי מערכת המין, טיפול הורמונלי ממושך, פוליפים במערכת העיכול.
  • גידולי השחלות – היסטוריה משפחתית של גידולי שחלות, שד ומערכת העיכול, ציסטות שחלתיות, נוכחות סימנים גנטיים, טיפולי פריון בעבר.
  • גידולי חצוצרות – היסטוריה משפחתית של גידולי שחלות, שד ומערכת העיכול, נוכחות סימנים גנטיים, טיפולי פריון בעבר.

סימפטומים שדורשים התייחסות מיוחדת

התחלתה של מחלה ממאירה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות. הסימפטומים לרוב אינם ספציפיים ובוודאי שכל אחד מהם בפני עצמו לא מצביע בוודאות על הימצאות גידול באחד האיברים. יחד עם זאת, הופעתם של סימפטומים אלה מחייבים בדיקה מעמיקה יותר, ואסור להתעלם מהם.

  • גידולי העריה – גרד כרוני, זיהומי העריה, "פצע" מדמם.
  • גידולי הפות – זיהומי הפות, "פצע" מדמם.
  • גידולי צוואר הרחם – דימומים לא סדירים, דימום לאחר קיום יחסי מין.
  • גידולי שריר הרחם – מחזור לא סדיר ודימומים לא סדירים, אנמייה.
  • גידולי רירית הרחם – דימומים רחמיים חוזרים בתקופת הבלות, גילוי פוליפים במערכת העיכול.
  • גידולי השחלות – כאב בטן כרוני, תפיחות הבטן.
  • גידולי חצוצרות – כאב בטן כרוני, תפיחות הבטן, הפרשות נרתיקיות ממושכות.

 

חשוב לזכור כי חלק ניכר מהגידולים מתפתחים ללא סימפטומים כלשהם עד שלב מתקדם יחסית של המחלה. מרבית הגידולים הממאירים של איברי המין הנשיים מאובחנים באופן אקראי בבדיקה שגרתית, ומכאן החשיבות הרבה בהקפדה על שגרת בדיקות תקופתיות אצל גניקולוג כל 6-12 חודשים.

אבחון

שגרת הבדיקות כוללת בדיקה גופנית, משטח פאפ ולעיתים גם אולטרסאונד, במידה והמטופלת לא מתלוננת על בעיה ספציפית.

במידה וישנו חשש לתחילתה של מחלה  מופנית האישה לבדיקות הדמיה (רנטגן,( CT, MRI, קולפוסקופיה, היסטרוסקופיה וביופסיות רקמתיות. הבדיקות נערכות בהתאם למצבה הרפואי של המטופלת, טיב תלונותיה וממצאי הבדיקות הראשוניות שבוצעו אצל הגניקולוג.

גידולי העריה

גידול נדיר של איברי המין החיצוניים (עריה). גידול זה מתקדם באופן איטי ביותר ומתפתח במוקדי גידול טרום-סרטניים. הסיכון למחלה זו עולה עם הגיל. גיל האבחון הממוצע הוא 70 שנים. פחות מ-20% מהחולות צעירות מגיל 50.
המודעות לתסמינים והבדיקה השגרתית הן המפתח לאבחון מוקדם וטיפול יעיל.

סימפטומים:

גוש באזור העריה, "פצע" שאינו נרפא, גרד כרוני, שינויים בגוון העור, זיהום בנגיף הפפילומה ודימום ללא הסבר אחר.

אבחנה:

האבחנה נעשית באמצעות ביופסיה רקמתית.
כבכל מחלה ממארת, המטרה הראשונית היא לסלק את כל תאי הגידול.

טיפול:

מגוון הטיפולים בגידולים ממאירים של העריה כולל טיפול מקומי בלייזר, ניתוח נרחב, טיפולי הקרנה וטיפולים כימותרפיים.

גידולי הפות

גידולים ממאירים של הפות הינם נדירים מאוד ומהווים כ-1% בלבד מכלל גידולי מערכת המין הנקבית. גיל מהווה גורם סיכון, שכן מרבית הגידולים מאובחנים מעל גיל 70. רק כ-15% מאובחנים לפני גיל 40. גידול זה מתקדם באופן איטי ביותר ומתפתח במוקדי גידול טרום-סרטניים.

גורמי סיכון:
  • נטילת DES (דיאתיל סטילבסטרול) בהריון ע"י האם
  • זיהום בנגיף הפפילומה (HPV), במיוחד בזנים 16, 18 ו-31
  • נמצא קשר בין עישון ובין עלייה בהיארעות גידולים ממאירים של הפות

לנשים הנגועות ב-AIDS סיכון מוגבר לחלות בגידול ממאיר של הפות
צניחת הרחם עלולה להגדיל סיכוי לגידול ממאיר של הפות

המודעות לתסמינים והבדיקה השגרתית הן המפתח לאבחון מוקדם וטיפול יעיל.

סימפטומים:

דימום נרתיקי חריג, דימום לאחר יחסים, כאב ביחסים, הפרשות נרתיקיות חריגות, גוש נרתיקי, זיהום בנגיף הפפילומה.

אבחון:

באמצעות קולפוסקופיה (בחינת הפות במיקרוסקופ) ובביופסיה רקמתית.
בדיקות נלוות להערכת התפשטות הגידול: CT, MRI, ציסטוסקופיה (הסתכלות לשלפוחית השתן), סיגמואידוסקופיה (הסתכלות לחלל המעי הגס).

טיפול:

במצבים טרום-סרטניים ניתן לטפל באופן שמרני: כריתה מקומית, אידוי באמצעות לייזר או טיפולים תרופתיים במשחה כימותרפית.
הטיפולים בגידולים ממאירים של הפות: טיפול מקומי בלייזר, ניתוח נרחב, טיפולי הקרנה וטיפולים כימותרפיים.
טיפול כירורגי נרחב מצריך לעיתים קרובות סדרת ניתוחים שנייה המיועדת לשיקום פלסטי של הפות.

גידולי צוואר הרחם

כתוצאה מעלייה במודעות למחלה, התפתחו בדיקות הסקר ושיטות הטיפול. כ-75% ממקרי סרטן צוואר הרחם מאובחנים בנשים בגיל 20-50, ורק 20% מתגלים בנשים מעל גיל 65.

גורמי סיכון:
  • חשיפה לנגיף הפפילומה (HPV)
  • זיהומים במערכת המין, דוגמת זיהום בכלמידיה
  • עישון (מכפיל את הסיכון)
  • איידס
  • נטילת תרופות המדכאות את מערכת החיסון
  • נטילת גלולות למניעת הריון
  • ריבוי בני זוג ו/או התחלת קיום יחסי מין בגיל צעיר
  • נטילת DES (דיאתיל סטילבסטרול) בהריון ע"י האם
סימפטומים:

דימומים חריגים (דימום בזמן/אחרי יחסי מין, דימום אקראי), הפרשות נרתיקיות חריגות, יבלות נרתיקיות, כאב בקיום יחסים וכאבים אגניים.
המודעות לתסמינים והבדיקה השגרתית הן המפתח לאבחון מוקדם וטיפול יעיל.

אבחנה:

באמצעות קולפוסקופיה (בחינת הפות וצוואר הרחם במיקרוסקופ) ובביופסיה רקמתית.
בדיקת הסקר לסרטן צוואר הרחם היא בדיקת פאפ.
הבדיקות הנלוות להערכת התפשטות הגידול הן: CT, MRI, ציסטוסקופיה (הסתכלות לשלפוחית השתן) וסיגמואידוסקופיה (הסתכלות לחלל המעי הגס).

טיפול:
  • מצבים טרום-סרטניים: ניתן לטפל באמצעות ניתוחי שמרני – כריתה מקומית ומעקב. הניתוח מבוצע באמצעות לולאת מתכת וזרם חשמלי (LLETZ) או בטכנולוגיית לייזר.
  • מצבים סרטניים:
    • בשלבים מוקדמים מאוד של המחלה יש יתרון לטיפול ניתוחי רדיקלי, במהלכו מסירים את הרחם בשלמותו. במקרים בהם יש צורך בשימור הפריון ניתן לבצע כריתה נרחבת של צוואר הרחם תוך שימור הרחם.
    • בשלבים מתקדמים יותר, סיכויי ההחלמה זהים בהשוואה בין טיפול ניתוחי ובין טיפול בקרינה או כימותרפיה. בשלבים מתקדמים מאוד מומלץ להתחיל בטיפול קרינתי וכימותרפי על מנת לצמצם את התפשטות הגידול ובטיפול ניתוחי להסרת מסת הגידול העיקרית.

אורו-גינקולוגיה ושיקום רצפת אגן

אורוגינקולוגיה ושיקום רצפת אגן הינו תחום ברפואת נשים אשר עוסק בעיקר בטיפול בהפרעות בדרכי השתן התחתונות ובצניחה של אברי האגן.

הפרעות נוספות אשר דורשות לעיתים בירור אורוגינקולוגי הן נזקים לרצפת אגן בעקבות לידה, מצבים מסוימים של כאב כרוני באגן, מצבי כאב בקיום יחסי מין.

שתי ההפרעות הנפוצות ביותר בהן תחום האורוגינקולוגיה עוסק, אי נקיטת שתן וצניחת אברי אגן, התופעות שכיחות מאוד בקרב נשים בוגרות, לרוב אינן מסכנות חיים אך גורמות לנשים מצוקה רבה וירידה באיכות החיים.

נשים אשר פונות לייעוץ בשל ההפרעות הללו . במהלך היעוץ הן עוברות תשאול מפורט ומכוון לסימפטומים והערכת חומרתם, בדיקה גינקולוגית להערכת הממצאים ולעיתים נדרשות לעבור בדיקה שנקראת אורודינמיקה או ציסטומטריה, לצורך הערכה אובייקטיבית של תפקוד שלפוחית השתן.

כאשר מאובחנת הפרעה בדרכי השתן התחתונות, עם או ללא דליפת שתן, ניתן להציע מגוון רחב של טיפולים חדישים ומתקדמים. במקרה של שלפוחית בלתי יציבה אמצעי הטיפול כוללים תרופות, פיזיותרפיה, הזרקות בוטוקס לשריר השלפוחית וגירוי חשמלי עצבי בשיטות שונות.

במקרה של דליפת שתן במאמץ טיפולים מקובלים הם פיזיותרפיה, אמצעים מכאניים כגון תומכני נרתיק, ניתוחים ברובם זעיר פולשניים והזרקות חומרי מילוי לדופן צינורית השתן.

באשר לצניחת אברי אגן הטיפול מותאם לאישה על פי גילה וצרכיה. אמצעי טיפול אפשריים כוללים הן טיפול לא ניתוחי על ידי תומכני נרתיק והן מגוון רחב של ניתוחים. תיקון ניתוחי של צניחה בגישה וגינלית מתאפשר תוך כריתת רחם או שימורו, תוך שימוש בתפרים בלבד או במשתלים (רשתות). קיימים גם ניתוחי תיקון צניחה בגישה בטנית אשר ניתן לבצעם בגישה פתוחה, לפרוסקופית או רובוטית.

מצבי כאב אגן כרוני וכאב בקיום יחסי מין, דורשים לעיתים בירור רב-מקצועי אשר רופא מומחה לאורוגינקולוגיה נמצא במרכזו. לעיתים הפתרון הטיפולי הינו פיזיותרפיה של רצפת אגן או הזרקה מקומית לעצבים/שרירים אשר אחראיים על הכאב.

קראו עוד על צניחת ריצפת האגן

בדיקת אורודינמיקה

בדיקת אורודינמיקה היא חלק בלתי נפרד מאבחון כולל של מטופלות הסובלות מתפקוד לקוי של מערכת השתן.

בדיקות הדמיה שונות, כדוגמת רנטגן, CT, MRI, אולטרה סאונד וציסטוסקופיה מאפשרות לזהות שינויים מבנייםבדרכי השתן, למשל אבנים בשלפוחית השתן או גידולים. חלק ניכר מהמחלות קשורות דווקא בתפקוד מערכת 

השתן. בדיקת אורודינמיקה כוללת בתוכה שורה ארוכה של בדיקות שמבוצעות במהלך אותו הליך רפואי, שמטרתן לבדוק את תפקוד השלפוחית, הסוגר ודרכי השתן בעת מילוי, אגירה והתרוקנות.

כל הבדיקות יחד מספקות לרופא המומחה, תמונה כוללת על תפקוד שלפוחית השתן ודרכי השתן ומאפשרות לקבוע את תכנית הטיפול המתאימה.

לבדיקת אורודינמיקה קודמות בדיקות שתן במעבדה, לרבות בדיקת תרבית ולעיתים גם בדיקת אולטרה סאונד הכוללת מדידת כמות השתן בתוך השלפוחית לאחר ההתרוקנות.

 

סיבות הפניה לבדיקת אורודינמיקה:

דליפת שתן במצבים שונים

מתן שתן תכוף

קשיי התרוקנות

דלקות כרוניות בדרכי השתן

באופן כללי, כל חשד לקשיים שונים בתהליך מתן השתן מהווה סיבה לביצוע אורודינמיקה ואבחון מלא של תפקוד השלפוחית והסוגר.

 

תהליך ביצוע בדיקת אורודינמיקה

לפני בדיקת האורודינמיקה, מטופלות לעיתים מתבקשות לא לרוקן את שלפוחית השתן והבדיקה מתחילה ברישום אופן מתן השתן. המטופלת מתבקשת לתת שתן תוך ישיבה על כיסא דמויי אסלה, ללא צורך בכל פעולה פולשנית ותוך מתן פרטיות מלאה. בהמשך, מוחדרים לשלפוחית השתן ולפי הטבעת קטטרים דקים עם חיישנים. לאחר מכן הרופא ממלא את השלפוחית בנוזל סטרילי דרך הקטטר, וזאת במהירות מבוקרת ותוך מדידה מתמדת. בבדיקה מודדים את הלחץ בשלפוחית, בודקים את תגובת המערכת למצבי שיעול, שינוי תנוחה וכו'. לאחר מכן נבדק תהליך ההתרוקנות ונמדדת מהירות ההשתנה ונפח השתן שיצא ושנשאר בשלפוחית. אורודינמיקה, בודקת גם קיום חסימות מבניות או תפקודיות לתהליך מתן שתן תקין. לתחושות הנבדקת יש תפקיד חשוב בבדיקה: תחושת התמלאות השלפוחית, הצורך במתן השתן, יכולת לעכב את מתן השתן וכו'.

הליך הבדיקה כרוך באי נעימות קלה ובכאב קל בלבד. תהליך החדרת הקטטר לשלפוחית מבוצע תחת אלחוש מקומי באמצעות משחה. משך הבדיקה כ-20 דקות וניתן לחזור מיד לפעילות הרגילה. על מנת למנוע סיכון לזיהום בדרכי השתן ניתנת אנטיביוטיקה לפני ביצוע הבדיקה. במשך 2-3 ימים לאחר הבדיקה עלולה להופיע תחושת צריבה בעת מתן השתן ואף דימום קל. כל אלה אינם נחשבים סיבוכים וחולפים מעצמן במהירות.

 

בעיות דליפת השתן ובעיות נוספות הקשורות במתן השתן נפוצות מאוד בקרב נשים, אך רבות מהן דוחות את הטיפול בבעיה בשל מבוכה וחשש. מומחי אורולוגיה ואורו-גינקולוגיה של "איה מדיקל" מעניקים לכל אישה יחס אישי ואדיב, כדי לבצע את כל הבדיקות והטיפולים הנדרשים ברגישות ובמקצועיות הנחוצה לפתרון הבעיה והחזרת איכות חיים לכל מטופלת. 

באיה מדיקל קיימת מערכת אורודינמיקה לביצוע הבדיקה, בנוחות המירבית ובזמינות גבוהה. הטיפול מתבצע על ידי דר' אנה פדואה ודר' רונן גולד.

דליפת שתן TVT

כללי

דליפת שתן נקראת גם "אי נקיטת שתן". מדובר במצב בו אין שליטה על יציאת השתן. כלומר, "בריחה" לא רצונית של שתן.

אחת מכל שלוש נשים תחווה דליפת שתן לא רצונית במהלך חייה. השכיחות עולה עם הגיל, ובקרב נשים מעל גיל 65 שנה השכיחות מגיעה לכמעט 40%.

הבעיה המאפיינת תופעה זו היא שמרבית הנשים סובלות ממנה שנים רבות ולא פונות לעזרה רפואית. בממוצע לוקח 5 שנים עד שאישה מעיזה לפנות לעזרה. הסיבות לכך מגוונות: חלק מהנשים חושבות שהדליפה היא חלק טבעי מההזדקנות, חלקן אינן מודעות לטיפולים האפקטיביים וחלקן פשוט מתביישות לדבר על הנושא. אז חשוב לדעת שיש מה לעשות, וניתן לעזור ובמרבית המקרים גם לפתור את הבעיה. מומלץ לפנות בהקדם לאורולוג נשים או אורו-גיניקולוג על מנת לעבור הערכה וטיפול בהתאם

קיימים סוגים שונים של דליפת שתן :

  • דליפת שתן במאמץ (Stress) – איבוד שתן בלתי רצוני תוך כדי מאמץ פיזי (התעמלות, הליכה, צחוק, שיעול, הרמת משא). זהו הסוג הנפוץ ביותר.
    דליפת שתן במאמץ נגרמת מחולשה של רצפת האגן אצל נשים. בגלל חולשת השרירים והרצועות של רצפת האגן התמיכה בשופכה נחלשת. בעת מאמץ כלשהו, הלחץ בשלפוחית עולה על הלחץ בשופכה, מה שמוביל לדליפת שתן. השמנת יתר, לידות, גיל מבוגר, ניתוחים קודמים באגן ועישון הם גורמי הסיכון העיקריים להתהוות דליפת שתן במאמץ.
  • בריחת שתן בדחיפות ("שלפוחית רגיזה" – Urge) – איבוד שתן בלתי רצוני הנובע מדחף פתאומי.
    נגרמת כתוצאה מהתכווצויות בלתי רצוניות של שריר השלפוחית. ניתן לדמיין את שריר השלפוחית כבלון שתפקידו לאגור שתן לתקופה יחסית ממושכת. באנשים בריאים, השריר הזה הוא אלסטי ורפוי, כאשר השלפוחית מתמלאת לאיטה במהלך היום. בנפח מסוים, כאשר הלחץ בשלפוחית עולה קמעה, נוצר גירוי עצבי למוח "האומר" לנו להתרוקן. בחולים מסוימים, שריר השלפוחית אינו אלסטי ולעיתים אף נוצרות התכווצויות בלתי רצוניות הגורמות לעליית לחץ פתאומית בתוך השלפוחית ואז לדליפה של שתן לא רצונית.
  • דליפת שתן מעורבת(Mix) – דליפה המשלבת בין אלמנטים של דליפה במאמץ ובין סוג דחיפות/תכיפות.
  • דליפת שתן ממילוי יתר – מתרחשת במילוי עודף של השלפוחית. נגרמת בשל בעיית עצבוב בשלפוחית השתן או במצב של חסימה בשלפוחית אשר לכן אינה מתרוקנת (כגון צניחת איברי האגן או לאחר ניתוח אגן). תופעה זו תיתכן גם לאחר לידה, כתוצאה מאלחוש אפידוראלי.
  • דליפת שתן קבועה – מתרחשת באופן קבוע, ללא קשר לפעילות או תחושת מילוי יתר. הסוג החמור ביותר, הנגרם בשל חוסר תפקוד מוחלט של ה-urethral sphincter או בשל קשר פתולוגי בין מערכת השתן והנרתיק.

אבחנה:

במרבית המקרים, יש צורך לבצע אבחנה נרחבת יותר, הכוללת בדיקות מעבדה שונות, דימות (צילומי רנטגן או אולטרסאונד), יומן השתנה ואורודינמיקה.

האבחנה מתבצעת על ידי רופא מומחה בתחום. המטרה העיקרית באבחנה היא למצוא את הסיבה להפרעות בתפקוד מערכת השתן או המעי, כדי לטפל בבעיה בדרך הטובה והנכונה ביותר. טיפול לא תואם יכול להחמיר סימפטומים קיימים או לגרום לסיבוך.

האבחנה כוללת:
  • ריאיון רפואי: בו נשאלת האישה על הרגלי התזונה והשתייה שלה, הריונות ולידות, מחלות כרוניות, ניתוחים קודמים, נטילת תרופות, חיי המין והרגלי היציאות. כמו כן, הרופא ישאל שאלות מכוונות על תפקוד מערכת השתן, כגון תדירות, תכיפות, כאבים וכו'.
  • בדיקה גופנית: הבדיקה הגופנית כוללת בדיקת בטן, מותניים, מפשעות, חלחולת (פי הטבעת) ואיברי המין. כל אלה חשובים בהערכת מבנה ותפקוד של דרכי השתן, דרכי המין ושרירי רצפת האגן. לעתים אפשר להגיע לאבחנה נכונה רק על ידי ביצוע בדיקה גופנית מדוקדקת.
  • יומן השתנה: במקרים מסוימים יבקש הרופא למלא יומן השתנה. רישום יומן כזה הוא בדרך כלל לתקופה הנעה בין 3 ל-6 ימים.
  • מדידת שארית השתן: שארית השתן היא כמות השתן הנותרת בשלפוחית השתן לאחר השתנה. כמות גדולה של שארית אינה תקינה ומצביעה של בעיה תפקודית של מערכת השתן, יכולה לגרום לזיהומים בדרכי השתן, היווצרות אבנים, תלונות של דחיפוּת ותכיפות, ובמקרים חמורים אף לפגיעה בכליות. את שארית השתן אפשר למדוד ישירות בהכנסת קטטר לשלפוחית לאחר השתנה, או בצורה עקיפה באולטרסאונד.
  • אורו-דינמיקה: בבדיקה מיוחדת זו ממלאים את שלפוחית השתן במים בעזרת קטטר דק, הבודק את הלחץ בתוך השלפוחית. לאחר ששלפוחית השתן התמלאה, מתרוקנים אל תוך כיסא שירותים מיוחד המחובר למכשיר הבודק את כמות השתן, זרימתו והאם ההתרוקנות הייתה עד הסוף.
    חשוב לדעת שהבדיקה אינה נעימה, אבל אינה כואבת, ולעתים חייבים לבצעה על מנת להגיע לאבחנה הנכונה. אי אפשר לבצעה בהרדמה.

דרכי טיפול וניתוחים:

לסובלות מדליפת שתן במאמץ אנו מציעים ניתוח.

ניתוח מתלה/TVT:

בניתוח זה משתילים סרט סינתטי מתחת לשופכה דרך הנרתיק. מדובר בניתוח זעיר פולשני, קצר יחסית (15-20 דקות אורכו). הסרט נותן תמיכה מחודשת לאזור השופכה ובעת מאמץ כלשהו הוא סוגר את השופכה ובכך מונע מהשתן לדלוף החוצה.

טיפולי פיזיותרפיה:

במקרים של דליפת שתן קלה, תופנה המטופלת לפיזיותרפיה של רצפת האגן. הפיזיותרפיה מחייבת התמדה ותרגול יומיומי בבית של תרגילים המחזקים את שרירי רצפת האגן. לפיזיותרפיה יש הצלחה לא מבוטלת, במיוחד בנשים עם דליפת שתן בדרגת חומרה קלה ונשים צעירות.

טיפול תרופתי:

טיפול הבחירה במי שסובלים מ"שלפוחית רגיזה" הוא תרופות המרגיעות את ההתכווצויות הלא רצוניות של השלפוחית. בנוסף, אנו מלמדים את אותם חולים להימנע מגורמים היכולים לעודד את אותן התכווצויות: הפחתה של צריכת קפאין, משקאות מוגזים, אלכוהול ועישון.

עצירת שתן

עצירת שתן הינה מצב שבו לא ניתן להשתין כלל למרות ששלפוחית השתן מלאה. מדובר בתופעה נדירה בקרב נשים, המחייבת בירור מקיף.
עצירת שתן אצל נשים יכולה להיגרם מהסיבות הבאות: צניחת שלפוחית או רחם, היצרות של השופכה (עקב דלקות, הקרנות או ניתוח קודם באזור) או סעיף גדול של השופכה, סוכרת, זיהום ויראלי קודם, חוסר ויטמין B12, טרשת נפוצה, דלקת של חוט השדרה, טראומה לחוט השדרה, מאורע מוחי ועוד.
לעיתים עצירת שתן היא ביטוי ראשוני לניצול מיני או התעללות נפשית.

אבחון:

שיחה עם המטופלת ובדיקה גופנית, הכוללת בדיקה נוירולוגית וגיניקולוגית. לעיתים יש צורך בבדיקות מתוחכמות יותר, כגון: אורודינמיקה, ציסטוגרפיה או MRI.

אופן הטיפול:

במרבית המקרים, השלב הראשוני יהיה הכנסת קטטר לשלפוחית על מנת לרוקנה עד גמר הבירור. הצוות הרפואי מדריך את החולה כיצד לבצע צנתור עצמי, דהיינו – הכנסת קטטר לשופכה באופן עצמאי מספר פעמים ביממה. שיטה זו הוכחה כיעילה ביותר במניעת סיבוכים ארוכי טווח ובעיקר במניעת זיהומים, וזה מכיוון שנוכחות קטטר בשופכה באופן קבוע מובילה ב-100% לזיהום בדרכי השתן תוך זמן קצר. לא פעם הצנתור העצמי הוא הטיפול היחיד (בעת פגיעה בלתי הפיכה בשלפוחית) ויש לבצעו לתקופה ממושכת ולעתים לכל החיים.

קטטר לצינתור עצמי
קטטר לצינתור עצמי

במקרים של חסימה של מוצא השלפוחית, הטיפול המועדף הוא כמובן הסרת הגורם שהוביל לחסימה, באופנים כגון ניתוח לצניחת שלפוחית או רחם, כריתת סעיף של השופכה או הרחבה של היצרות בשופכה.

צניחת רחם

צניחת איברי האגן (Pelvic Organ Prolapse [POP]) הוא מצב שבו איברי האגן הפנימיים (שלפוחית, חלחלת, רחם, מעי, או כיפת הנרתיק לאחר כריתת רחם) צונחים אל תוך חלל הנרתיק עקב חולשה של רצפת האגן. שכיחות הבעיה גבוהה מאוד – עד כשליש מהנשים בגיל הבלות סובלות מצניחת איברי האגן.

 

 צניחת איברי האגו השונים
סימפטומים:

בהרבה מן המקרים הצניחה אינה גורמת לסימפטומים כלל והנשים אינן מודעות כלל לקיומה. אחד מהסימנים הראשונים הוא גוש או מסה היוצאת מהנרתיק. קיימות מספר דרגות של צניחה, כאשר החמורה ביותר היא דרגה 4. הצניחה יכולה להפריע בהליכה, בישיבה, בקיום יחסי מין ואף לגרום לכאב מקומי או כאב גב. לעתים הצניחה יכולה לגרום לדימום קל עקב שפשוף בתחתונים.

במקרה של צניחת שלפוחית ייתכנו סימפטומים של דחיפוּת ותכיפות בהשתנה, אי נקיטת שתן, ולפעמים קושי ניכר בהשתנה, עם צורך לבצע מאמץ בטני על מנת להשתין, ובמקרים נדירים – עצירת שתן. במקרה של צניחת החלחולת – יכולה להתפתח עצירות כרונית.

טיפול:

כאשר אין סימפטומים או כאשר הצניחה קלה, לא חייבים לטפל, אבל בדרך כלל ימליץ הרופא לבצע תרגילים לחיזוק שרירי רצפת האגן כדי למנוע הידרדרות. לעתים ביצוע התרגילים משפר את הסימפטומים ואפילו את דרגת הצניחה.

כאשר הצניחה סימפטומטית, ברוב המקרים הטיפול הוא ניתוח לתיקון הבעיה.
קיימים סוגים שונים של ניתוחים, רובם הגדול מבוצע דרך הנרתיק. לעתים יש צורך להשתיל רשת (Mesh) בעת הניתוח. הרשת היא חיזוק ותמיכה נוספת, ונהוג להשתילה אך ורק במקרים של חזרה של צניחה. במקרה של צניחת רחם, ברוב המקרים יומלץ על כריתת רחם דרך הנרתיק, אבל אם האישה מעוניינת ללדת ילדים בעתיד, אפשר להרים את הרחם בניתוח פתוח או לפרוסקופיה (ניתוח ללא פתיחת בטן, בהחדרת המכשור דרך חורים זעירים). במקרים בהם הרחם גדול מאוד, קיימת מגבלה טכנית להוציאו דרך הנרתיק ואז יש לבצע ניתוח פתוח. כאשר קיימת אינדיקציה לכריתת רחם שאינה קשורה לצניחתו (כגון דימום ניכר), ניתן לבצע ניתוח לפרוסקופי ללא פתיחת בטן.

כריתת רחם

טיפול אפשרי נוסף הינו הכנסת טבעת (Pessary) לנרתיק, התומכת באיבר שצנח. את גודל הטבעת יתאים הרופא בעזרת ערכת התאמה, הכוללת מספר גדלים של טבעות. הטבעת היא גוף זר ולעתים יכולה לגרום לתחושת אי נוחות רבה, כאב מקומי וכאב בעת קיום יחסי המין. לא פעם קורה גם שהטבעת נופלת בשל צניחה גדולה ופתח נרתיק רחב.

סוגים שונים של pessaries
על מנת להימנע מצניחה חוזרת, יש להימנע מהרמת דברים כבדים מעל 10 ק"ג, ולהקפיד ולהמשיך לתרגל את שרירי רצפת האגן.

אנדומטריוזיס – טיפול

אנדומטריוזיס – טיפול

אנדומטריוזיס הוא מצב בו רירית הרחם, שבאופן נורמאלי לא ניתן לזהותה בשום מקום בגוף מלבד ברחם, מופיעה או נשתלת ברקמות מחוץ לרחם. האגן הקטן הוא האזור השכיח ביותר בו מזוהה אנדומטריוזיס, ובעיקר על השחלות, החצוצרות, שלפוחית השתן והחלחולת (החלק הסופי של המעי הגס). באופן נדיר יותר ניתן לזהות אנדומטריוזיס מפושט בחלל הבטן, בריאות, במעיים ואפילו במוח.

סימפטומים:

כאב אגן עז בזמן הווסת, כאב בפעולת מעיים, כאב ודימום בהטלת שתן, כאב גב תחתון, כאב בזמן יחסי מין, בעיות פריון.

אנדומטריוזיס – הטיפול התרופתי

הטיפול התרופתי מכוון לדיכוי הפעילות ההורמונאלית המגרה את פעילות רקמת האנדומטריוזיס.
חשוב לזכור כי טיפול תרופתי אינו "מרפא" אנדומטריוזיס אלא רק "שולט" בו. לכן, עם הפסקת הטיפול, סימני המחלה וההתפשטות של האנדומטריוזיס חוזרים למצב הטרום-טיפולי.

גלולות למניעת הריון

זהו טיפול הבחירה בנשים צעירות. טיפול זה מצליח בכמחצית המטופלות ומביא להקלה בכאבים בזמן הווסת ובקיום יחסים ולעצירת תהליך התפשטות האנדומטריוזיס.
הסבר: הגלולות הנפוצות מכילות שני הורמונים, אסטרוגן ופרוגסטרון, במינונים ובהרכבים משתנים. בכל מקרה, תכולת ההורמונים בגלולות היא גבוהה במספר סדרי גודל ביחס לרמת ההורמונים הפיזיולוגית. כתוצאה מכך, "משתלטים" ההורמונים התרופתיים על המנגנונים הטבעיים ומבטלים את השפעתם המגרה על רקמת האנדומטריוזיס. ישנה אסכולת טיפול באנדומטריוזיס, הממליצה על נטילת הגלולות ברצף במשך מספר חודשים על מנת "לדלל" את מספר אירועי הווסת. יתרונה של שיטת טיפול זו הוא בפשטותה ובהיותה רחבת היקף. חשוב לזכור כי הטיפול בגלולות עלול לגרום לתופעות לוואי ולסיבוכים שבגינם לא ניתן להמשיך בטיפול

טיפול בפרוגסטרון

בדרך כלל, האסטרוגן התרופתי הוא ההורמון הגורם למרבית תופעות הלוואי והסיבוכים. במצבים בהם רצוי להימנע משימוש באסטרוגן, ניתן לטפל בפרוגסטרון בלבד ולהשיג דיכוי טוב של רקמת האנדומטריוזיס בשל פעילותו האנטי-אסטרוגנית של הפרוגסטרון. ניתן לטפל בפרוגסטרון באמצעות כדורים (טיפול יומיומי), זריקות (אחת ל-3 חודשים) ובהתקן תוך רחמי המפריש פרוגסטרון באופן קבוע (טיפול ל-5 שנים).
"המחיר" שנאלצת לשלם המטופלת בפרוגסטרון בלבד, הוא היעדר וסת באופן מוחלט במהלך כל תקופת הטיפול. אין בכך כל בעיה רפואית, אולם מטופלות רבות ממאנות להשלים עם מצב זה וחוששות מהשלכות עתידיות על פריונן.

טיפול אנטי-הורמונאלי

טיפול זה משפיע ברמת בלוטת יותרת המוח, המפרישה הורמוני תיווך שבאמצעותם היא "מנצחת" על הפרשת ההורמונים המווסתים את תהליך הביוץ והפריון. דיכוי הפרשת הורמוני-תיווך אלה מפסיק מיידית את הפרשת ההורמונים המגרים את רקמת האנדומטריוזיס. השפעת הטיפול מרשימה וגורמת לעיתים, בנוסף לדיכוי, גם לנסיגה של מוקדי אנדומטריוזיס.
אלא שאליה וקוץ בה – הטיפול גורם למצב חוסר הורמונאלי, המתבטא בתסמיני גיל מעבר קשים, דוגמת גלי חום, שינויי מצב רוח, יובש נרתיקי ועוד – מצב שלא כל המטופלות מסוגלות לסבול. טיפול זה מומלץ בעיקר לנשים מבוגרות יותר, בגילאי 40-50 שנים.
טיפול זה עלול לגרום גם לבריחת סידן מן העצמות (אוסטיאופורוזיס) ולעלייה בהיארעות של תחלואת לב וכלי דם.

אנדומטריוזיס – הטיפול הניתוחי

מטרת הטיפול הניתוחי הינה לאשר את האבחנה ולהרחיק את רקמת האנדומטריוזיס.
בנשים המעוניינות בשימור אופציית הפריון מקובלת כיום הגישה של הרחקה מקסימלית של רקמת אנדומטריוזיס עד גבול פגיעה באיברים אחרים.

באיה מדיקל קיים צוות רפואי רב-תחומי המטפל בכל היבטי המחלה, החל מהקלת תסמינים, דרך טיפול תרופתי ועד לטיפול ניתוחי בהתאם למאפייני המקרה וצורכי המטופלות.
למידע נוסף לחץ כאן

גיניקופלסטיקה כללי

אחד התחומים התופסים תאוצה בכירורגיה קוסמטית הוא כירורגיה של איברי המין הנשיים.

העיסוק העיקרי של גינקו-פלסטיקה הינו ניתוח מתקן של איברי המין, כתוצאה משינויים החלים בעקבות טראומת לידה, ניתוחים קודמים או רפיון רקמות. יש המכירים בהקשר זה את הביטוי "הצערת הנרתיק".

תחום ניתוחים זה שונה מהותית מתחום הכירורגיה הגינקולוגית, שמטפלת רק באספקט התפקודי של איברי המין הנשיים, ומעניקה חשיבות מזערית למראה או לאספקט ה"עיצובי" של איברי המין הנשיים.

הבדל זה מוצא את ביטויו בגישה הטרום ניתוחית, בשיח הטרום ניתוחי עם המטופלת ובן זוגה, בהתייחסות להשפעות הפסיכולוגיות של ההפרעה ושל הניתוח המוצע, בתיאום ציפיות עם המטופלת, בשימוש במכשור כירורגי ייחודי, בתפרים ייחודיים ובמעקב לאחר הניתוח.

ב"איה מדיקל" מבוצעים ניתוחי גינקו-פלסטיקה על ידי ד"ר דב לקסמן וד"ר יעקב כהן, שהינם מבין המנתחים הבודדים בארץ, בעלי ידע ומיומנות טכנית לביצוע ניתוחים אלה.

השניים עברו בשנת 1999 השתלמות והכשרה במרכז לכירורגיה פלסטית בלוס אנג'לס, בניהולו של המנתח רב המוניטין ד"ר דיוויד מאטלוק. במהלך השנים ביצעו השניים בהצלחה מרובה מאות ניתוחים מסוג זה.

ניתוחי גיניקופלסטיקה

לביופלסטיקה (Labioplasty)

ניתוח לשינוי צורת שפתי הפות. הסיבות השכיחות לניתוח זה הן: גודל מוגזם של השפתיים, הגורם להתבלטות מביכה או כאבים בקיום יחסי מין, וחוסר סימטריה של שפתי הפות.

מילת הדגדגן (Clitoral Unhooding)

הסרת עורלת הדגדגן – קפל עור המכסה את הדגדגן באופן המונע את גירויו בעת קיום יחסים וגורם לפגיעה בסיפוק המיני. מבנה זה הינו מולד, או נרכש כתוצאה מטראומה או רפיון שפתי הפות.

וגינופלסטיקה (Vaginoplasty)

ניתוח לשינוי מיפתח הנרתיק וקוטרו. שינוי זה הינו תוצאה של לידות (בעיקר ילדים גדולים או לידות טראומטיות) ושינויים ניווניים בהשפעת הגיל. התלונות העיקריות המלוות שינויים אלה הן של פגיעה בחיכוך בעת קיום יחסי מין ובתחושת הסיפוק המיני.

הימנופלסטיקה (Hymenoplasty)

ניתוח לאיחוי או הסרה של קרום הבתולין. הניתוח לאיחוי קרום הבתולין נדרש מסיבות דתיות או עדתיות. ניתוח להסרת קרום הבתולין מיועד להפרעה מולדת, בה קרום הבתולין עבה מאוד מכדי לבתקו בקיום יחסי מין, או בשל חסימה מוחלטת של תעלת הנרתיק.

קולפורפיה (Colporrhaphy)

ניתוח להרמת שלפוחית השתן ולהשקעת הרקטום המתבלטים לתוך הנרתיק. התבלטויות אלה עלולות לגרום להפרעה במנגנוני הטלת השתן והתרוקנות הצואה ולפגיעה בתחושת הסיפוק המיני.

הרמת צוואר השלפוחית (Colpo-Suspension)

העתקה של צוואר שלפוחית השתן משבשת את יכולת ההתאפקות והשליטה על הטלת השתן. נשים מתלוננות על בריחת שתן, תדירות גבוהה של השתנה, חוסר יכולת להתאפק והשתנה לילית תכופה. הניתוח יוצר "מתלה" לצוואר שלפוחית השתן למניעת התופעות האלה.

תיקון צניחת הנרתיק (Colpopexy)

ניתוח לקיבוע ועיגון הנרתיק הצנוח. תופעה זאת הינה משנית לניתוחי כריתת רחם בעבר. הניתוח ניתן לביצוע בגישה בטנית ובגישה נרתיקית ללא פתיחת הבטן.

וסטיבולקטומיה (Vestibulectomy)

ניתוח להסרת מבוא הנרתיק, אשר מסיבות שונות הופך לרגיש במיוחד (Vestibulitis) באופן שאינו מאפשר שימוש בטמפון או קיום יחסי מין. להפרעה זו מגוון טיפולים שמרניים והניתוח מוצע רק כטיפול אחרון לאחר כישלון טיפולים אחרים.

העלמת ורידים

ורידים בולטים ברגליים מהווים בעיה בריאותית ואסתטית, על כן נשים רבות וגברים רבים מחפשות דרך לטפל בבעיה זו.

ורידים ברגליים

ורידים ברגליים? אפשר להימנע מניתוח

המומחה לכלי דם, ד"ר מיכאל טל, מסביר.

ורידים בולטים הם לא רק בעיה אסתטית שכיחה מאוד, אלא גם תופעה הגורמת לכאבים וחשיפה לסיכונים משמעותיים. טיפול חדשני בפרוצדורה זעיר פולשנית מייתר את הצורך בניתוח ובהתאוששות ממושכת.
קרוב ל-30% מהאוכלוסייה, אחת מכל שתי נשים ואחד מכל ארבעה גברים, יסבלו בחייהם מאי ספיקת ורידים – מחלה המוכרת יותר בשם ורידים ברגליים, ורידים בולטים או דליות. אך המראה החיצוני של הורידים הבולטים, עם כל אי הנוחות והמבוכה שמטופלות רבות חשות, הוא רק סימפטום למחלה הגורמת לא מעט סבל פיזי ולעתים אף מסוכנת. ככל הנראה, המבוכה וחוסר המודעות מביאים לכך שרק כ-10% מהחולים מטפלים במחלה, וכל היתר נאלצים להימנע מחשיפת רגליים ולהתמודד עם הכאבים הנגרמים מחסימת הורידים.
תופעת הורידים המוגדלים היא למעשה הצטברות של דם בורידים, בשל שחיקה והיחלשות בשסתומים: שרירי הרגליים מתכווצים ומסייעים להזרמת הדם בורידים מחלקי הגוף התחתונים בחזרה אל הלב, כנגד כוח הכבידה. השסתומים בורידים אמורים לדאוג לכך שהדם יזרום בכיוון אחד בלבד – מעלה – אך ככל שהגיל מתקדם או ישנו רקע תורשתי, השסתומים נחלשים וחלק מהדם דולף בחזרה אל הווריד ומצטבר בו. זוהי למעשה התופעה המוגדרת אי ספיקה ורידית. בנוסף, היא יכולה להיגרם גם כתוצאה ממשקל עודף, בזמן הריון וכן בשל עמידה ממושכת או בעיות בריאותיות – כך שהבעיה אינה בהכרח תופעה המאפיינת גיל מבוגר, כפי שנוטים לחשוב. שינויים הורמונאליים, או צריכה לאורך שנים של גלולות למניעת הריון ותרופות אחרות המכילות אסטרוגן, עשויים להחמיר את התופעה.
החסימה הורידית גורמת לדליות (ורידים מוגדלים, שצבעם הכחול או הכהה בולט מבעד לעור) או לתופעה דומה המכונה "ורידי עכביש". כך או כך, הסובלים ממנה עשויים לחוש כבדות ועייפות ברגליים, לפתח בצקות, גרד לא מוסבר, התכווצויות שרירים ליליות, כיבים (פצעים כרוניים), שינוי בצבעו של העור ואף כאבים במפרקים והתקשות העור. כל התופעות הללו בוודאי שאינן נעימות, אך הסכנה היא להתפתחות דלקת וריד, פקקת (היווצרות קריש דם שעשויה לגרום אף לתסחיף ריאתי), דימומים וזיהומים כתוצאה מהכיבים הכרוניים.

אבחון וטיפול

כדי לאבחן את חומרת החסימה הורידית יש לפנות לרופא מומחה לכלי דם, שימליץ כיצד להקל על הסימפטומים, למנוע סיבוכים ולהמליץ על הטיפולים המתאימים. הבדיקה הפיזית תכלול בדיקה של הרגליים במנחים שונים, ובדרך כלל המטופל יישלח לבדיקת דופלר (אולטרה-סאונד) כדי לבחון את זרימת הדם ולוודא שלא נוצרו קרישים.
ישנן מספר אופציות טיפוליות, כמובן לפי דרגת החומרה – החל מפעילות הליכה מוגברת, דרך גרביים אלסטיים מיוחדים שלוחצים על הרגל בדרגות שונות, ועד ניתוחים ופעולות זעיר פולשניות. הגרביים, אגב, בעיקר מקלות על הסימפטומים ומונעות בצקות, אך לא מעלימות את הורידים המוגדלים. בעבר מקובל היה לחשוב שבעיות ורידים ניתן לפתור רק באמצעות ניתוח, אך כיום יש קשת של טכנולוגיות מתקדמות שממש מצילות אנשים מניתוחים והתאוששות ממושכת, שלא תמיד פותרים את הבעיה.

טיפול בורידים ודליות

יש שני סוגי טיפולים לטיפול בורידים מוגדלים על רקע בעיה בריאותית שאינם כרוכים בניתוח:
  • טיפולים מבוססי אנרגיית חום – לייזר, גלי רדיו וקיטור כלולים תחת קטגוריה זו. הטיפול למעשה שורף את הווריד. בשיטות אלו יש צורך בהזרקת חומר הרדמה מסביב לווריד. שיטות טיפולים אלו כרוכות בכאבים ובטראומה וכן בהתאוששות ארוכה יחסית, אך עם זאת השיטה אפקטיבית מאוד והסיכון לזיהום מאוד נדיר.
  • סוג נוסף הם טיפולים ללא חום – תחת טיפולים אלה כלולה הזרקת קצף. ההזרקה כוללת שילוב של תרופה ייעודית עם גז. ישנן תופעות לוואי רבות לשיטה, כגון: פיגמנטציה, אירוע מוחי, בעיות נוירולוגיות וסיבוכים אחרים. אופציה נוספת ולא שגרתית שלא נבחנה לאורך זמן הנה הדבקה של הווריד עם דבק מגע. ההדבקה מתבצעת באמצעות החדרת הדבק עם קטטר. המוצר מאושר לשימוש באירופה ובארץ, אך עלול לגלום לאלרגיות. בנוסף אין בהירות לגבי הפרשתו של הדבק מהגוף.

כיום ישנו מכשיר חדשני שאינו כרוך בהרדמה כללית או מקומית, וההתאוששות מהטיפול מיידית – קלריווין (Clarivein) לטיפול בורידים, באישור ה-FDA  (ראו הרחבה במסגרת). חשוב להדגיש כי הטיפול היחידי במסגרת סל הבריאות הוא  טיפול ניתוחי, ואילו הטיפולים שמתבצעים במרפאה הם בתשלום. עם זאת, כדאי לבדוק את זכויותיכם מול קופת חולים וחברות הביטוח.

Clarivein טכנולוגיה חדשה לטיפול בדליות

מכשיר הקלריווין הוא טכנולוגיה חדשנית וייחודית לטיפול רפואי ואסתטי בורידים בולטים ובדליות.  המכשיר מהווה תחליף זעיר פולשני לניתוח ולטיפול בלייזר או בגלי רדיו.
בשונה מהשימוש בטיפולים הרגילים בורידי הרגליים בחדר הניתוח, הטיפול בעזרת מכשיר הקלריווין מתבצע ללא הרדמה, ללא אשפוז, ללא מחטים וללא נזק לעצב או לעור. הפרוצדורה עצמה  מהירה – כ-30 דקות בלבד – והמטופלים חוזרים מיד בתום הטיפול לשגרת יומם.
יש לציין כי במרבית המקרים, הטיפול הינו הוא חד פעמי וכי אחוז ההצלחה בטיפול הוא מעל 95% ואחוז הסיבוכים הינו פחות מ – 0.5%.
מדובר במערכת המבוססת על החדרת קטטר זעיר לווריד, הגורם לגירוי מכני של שכבת הדופן הפנימית של הווריד – פעולה הגורמת להתכווצות הווריד – והזרקת חומר מטרש הסוגר את הווריד באופן מוחלט.
הטיפול משפר את התופעות הקשורות לורידים כגון: כאב, נפיחות, כבדות ובצקת. בנוסף, הטיפול משפר גם את המראה האסתטי של ורידים מפותלים ובולטים מתחת לעור. עם זאת, חשוב לציין כי התוצאות אינן מיידיות, שטפי הדם נעלמים תוך מספר שבועות עד חודשים, ותחושת הכאב נעלמת לפי קצב ההחלמה האינדבידואלי.

מכשיר הקלריווין (Clarivein) פותח בעת שהותו של ד"ר מיכאל טל בארה"ב כפרופסור חבר באוניברסיטת ייל. מאז השקת המכשיר ב-2009 טופלו בו יותר מ-40 אלף מקרים בעולם.
קלריווין מאושר לטיפול בדליות הורידים על ידי ה-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי.